הפעם אני מתחילה מהסוף. אני יורדת מקו 19 שיצא מהר הצופים, התפתל דרך כל העיר והגיע בדרך הכי ארוכה למקום שאני לא צריכה. הבחילה משתלטת עלי, אני רוכנת הצידה ומקיאה ועדיין אין לי תחושת הקלה.

           שלוש שעות קודם לכן והפגישה שאירגנו הסטודנטים עם הפליטים נפתחת בבקשה לא לצלם תמונות ולא להזכיר את שמותיהם המלאים של האנשים שדיברו איתנו. מסתבר שהשנאה שממשלת סודן רוחשת כלפינו מסכנת את קרובי המשפחה של הפליטים שהצליחו לברוח לישראל. לפני שאתחיל בסיפור דקת הסטוריה ואני ממש לא מבטיחה שאני מדייקת. המיעוט הערבי השליט בסודן מנסה להשמיד את הרוב האפריקאי השחור, שכולל רוב מוסלמי ומיעוט נוצרי קטן. מאות אלפים נרצחו ונרצחים ומיליונים עקורים. למידע נוסף אתם יכולים להקליק כאן או להריץ גוגל אך אותי כרגיל מעניינת הזווית האישית.

            ממקלט לנשים בצפון הגיעו שתי נשים ולאחר הקדמה קצרה עלתה סעידה (שם בדוי) ובקול רועד ואנגלית פשוטה אך שוטפת סיפרה את סיפורה. כך יצא שמעתי סיפורי שואה מפליטה שהיא כעת אם צעירה. כולנו שמענו סיפורים כאלו, סיפורים על גזענות ורדיפה, סיפורים על הפחד מללכת ברחוב, על אנשים שנעלמים וכפרים שלמים שמושמדים בין לילה.

            לפני שלוש שנים ברחה למצרים ופנתה למשרדי האו”ם שהעניקו לה מסמכי פליט. במצרים פגשה לא רק את מי שעתיד להיות בעלה אלא גם את שלטונות מצרים העויינים ואת האוכלוסיה רוויית השנאה. התעללות חוזרת ונשנת וחיים בפחד מתמיד שכנעו אותה לצאת להרפתקה המסוכנת של חציית הגבול לישראל. הם שילמו לבדויים את כל מה שהיה להם וגם כך הסכימו המדריכים שלהם להגיע עד לנקודה מסויימת. משם ואליך הם הלכו לבדם. יום וחצי הם הלכו, חוצים את ההרים והמדבר, מקווים שיהיו אלו החיילים הישראלים שימצאו אותם ולא החיילים המיצרים שעלולים לירות בהם ללא שאלות מיותרות. החיילים שלנו אכן היו אלו שמצאו אותם אך הממשלה שלנו הייתה זאת ששמה את בעלה של סעידה בכלא שם הוא שוהה כבר כמעט שנה.

            אחרי שאלות והבהרות עולה ויולט, מורה קתולית שהייתה מלמדת ילדים בבית ספר. המשטרה הסודנית החלה לעקוב אחריה והאשימה אותה בהמרת דת של מוסלמים למרות שהילדים שעזרה להטביל היו ממשפחות נוצריות בלבד. אחרי תקופה קצרה במעצר היא ברחה למצרים שם שהתה במשך 13 שנים. היא קיבלה מעמד של פליט, התחתנה וילדה 3 ילדים. ויולט הסבירה את הנקודה שבה חייה השתנו לרעה. בעקבות שינוי היחס של האו”ם לפליטי סודן (נקודה שעוד נגיעה אליה) הפגינו הסודאנים מול בניין האו”ם במשך 3 חודשים. במהלך ההפגנות המשטרה המיצרית הרגה פליטים ויחסם של המיצרים לפליטים הסודאנים השתנה והפך לבלתי נסבל. שוב מגיעים סיפורי אלימות ואונס וחוסר אונים אל מול הממשל. בפעם הראשונה שניסתה להגיע לישראל חייל מיצרי תפס אותה ואת אחיה ושלושת ילדיה. בדמעות היא סיפרה כיצד הם הכו את ילדיה בני התשע, ארבע ותינוק בין שנה והכניסו אותה לכלא. הסיפור שלה והתמונות שלה הגיעו לתקשורת המיצרית והיא חששה לחייה במיוחד מכיון שניסתה להגיע לישראל. “מספיק שאתה מדבר על ישראל במצרים ואתה נמצא בסכנה” היא סיפרה על המדינה שיש לנו איתה הסכם שלום.

            בניסיון השני הם הלכו יומיים עם הבדואים והפעם הצליחו לעבור את הגבול. מכוניות צבאיות וחיילים ישראלים הקיפו אותם, הילדים שהורגלו למכות מהמיצריים פתחו בבכי מר אך החיילים חיבקו אותם ונתנו להם “מים, מיץ, יוגורט ועוגיות”. בנקודה זו בסיפור היא פרצה בבכי ורמת הרגש בקהל געתה. הינה חיילנו הגיבורים משיטים יד לעזרה. אך מכיון שהם לא מדרפור אלא מדרום סודן ישראל רוצה כעת לגרש אותם בחזרה. למרות הסכם השלום בסודן בין הצפון לדרום, טוענים הפליטים כי מעשי הרצח עדיין מתרחשים.

            הסיפורים הבאים הם של 2 הגברים או יותר נכון לומר נערים. מוחמד מדארפור בן 23 מספר את סיפורו באנגלית קטועה. הוא קופץ קדימה ואחורה בזמן ובמקום.  ב 1997 אביו גוייס בכח לצבא הסודני כדי להלחם במורדים בדרום. אך אביו ברח והצטרף למורדים והמשטרה נתנה למשפחתו 24 שעות כדי לעוף מהכפר. מוחמד עצמו נעצר על ידי המשטרה שניסתה להוציא ממינו מידע לגבי אביו. לאחר שישה ימי חקירה אינטנסיבית שיחררו את מוחמד שהצליח לאתר את מקום המסתור שבו התחבאה משפחתו. כאן מוחמד התנצל על ה’שובבניזם’ בארץ מולדתו. “בדארפור המסורת היא שהאישה אינה עובדת”. הוא הסביר כי זאת הסיבה שהוא יצא לעבוד. אימו נעצרה אף היא והעבירה לו מסר שלא יחזור הבייתה כי המשטרה מחפשת אותו. כאשר אימו יצאה ממעצר מוחמד ביקר אותה בחשאי וראה כיצד היא שוכבת פצועה. אימו שאיבדה כבר את בעלה ביקשה ממוחמד לברוח. הוא ברח למיצריים ומצא תמיכה מדארפורים אחרים אך האו”ם הקשה עליו ולא נתן לא מעמד פליט. הוא הצטרף להפגנות נגד האו”ם שכללו כשלושת אלפים אנשים שברחו למצרים מכל רחבי סודן. מוחמד טען כי למרות שהתקשורת סיפרה כי רק 23 אנשים נהרגו היו הרבה יותר ממאה. מוחמד המשיך לספר איך קרא על סבלות העם היהודי בשואה וחשב שישראל תגן עליו. במהלך מעבר הגבול הגיע רכב צבאי, מוחמד הסתתר והקשיב לשפה וכאשר זיהה שהחיילים אינם מדברים ערבית הזדהה לפניהם עם תעודת האו”ם שהייתה בידו. החיילים התנהגו אליהם יפה אך הם נלקחו לכלא למשך שנה.

             מוחמד המשיך ודיבר, השעה התארכה והמנחה ניסתה לתת לאדם, הפליט השני לדבר אך ללא הועיל. כל כך חשוב היה לו להעביר את הסיפור שלו ואת המסר שלו מהאנשים בדרפור: “הרבה אנשים מתים בדארפור. כשהלכתי ליד ושם ראיתי שבדיוק כמו מה שקרה לישראל כך קורה עכשיו בדרפור” הוא אומר ומספר על קבוצות שמגיעות לפנות בוקר ומחסלות כפרים שלמים. מוחמד עדיין מאמין באלוהים למרות כל מה שראה ולמרות שבמשך אחת עשרה שנה לא שמע מאביו ובמשך שש שנים לא שמע מאימו או אחיו. בבקיעות יתרה הוא משווה בין היהודים שניסו לברוח לאנגליה בזמן השואה לסודאנים שמחפשים מפלט בישראל. 

            אחרון עולה אדם שהפתיע את כולנו בכך שהוא העדיף לדבר בעיברית. הוא גםהמעדיף לא לספר את סיפורו האישי, זה קשה לו והוא מאמין שזה קשה גם לנו. הוא התלונן על כך שכל העולם שותק. הוא הגיע לפני שנה ושמונה חודשים וכבר אחת עשר חודשים הוא לומד בכפר נוער. הוא הסביר כי הסודנים מרגישים כי ישראל יכולה לעזור להם בגלל שהיא מדינה דמוקרטית. “זאת אולי מדינה קטנה אבל בגלל שהיא דמוקרטית זה הופך אותה למדינה גדולה”.

                         “יש למישהו אחר שאלה?” המנחה התעלם מהיד שלי ששוב הורמה וכך נאלצתי לחכות עד תום ההרצאה עם השאלה שנותרה לי. ההרצאה אכן נגמרה, כולם הודו לכולם ואני נדחפתי בין איזה עיתונאי ששאל את אדם שאלות מעצבנות לגבי עובדות היסטוריות זניחות.“בן כמה אתה?” התפרצתי אל תוך השיחה.“בין 18 וחצי” אדם ענה אומר וראיתי איך עיני העיתונאי נדלקו והוא רשם פרט זה בקפידה.“ואתה רוצה להיות ישראלי?” המשכתי בחקירה.
“כן למה לא?”
“אתה יודע, ישראל היא מדינה לא קלה. אתה מוכן להתגייס לצבא?”
“כן! אני עושה עכשיו בגרויות ומאוד רוצה להתגייס לצבא שנה הבאה. אני מדבר עם אנשים ומקווה שבאמת יגייסו אותי”. הוא נאם בלהט והעיתונאי, כמו שעיתונאים כנראה עושים, המשיך לכתוב. 
 

זהו, המתנדבים שהגיעו עם הפליטים סיפרו שהם צריכים עזרה.
הם מחפשים בתים לפליטים בעיקר בקיבוצים או כפרים, מקומות שהפליטים יוכלו לעבוד. לפרטים צרו קשר עם אלישבע:  eawink@gmail.com או Sudanese@hotline.org.il 
 הם צריכים כספים, ביגוד, תרופות ועוד. לפרטים ניתן להגיע לגן הוורדים שם הם ככל הנראה שוהים כרגע (אני אברר זאת מחר בעצמי).
והם צריכים שעוד אנשים יידעו על מה שקורה אז אם אתם מכירים מישהו שהמידע הזה יכול קצת להעיר אותו בבקשה תעבירו הלאה.